בן 100 המשך

מלאו חמש שנים מאז האוניה "בולגריה" הטילה עוגן בנמל חיפה עם מטען של כ4000 עולים.  זה היה המסע השישי והאחרון שהעביר את העליה ההמונית מבולגריה בהשגחת הסוכנות.

על יהדות זאת, שעברה תהפוכות רציניות וקשות בזמן העול ההיטלראי, היתה תלויה הסכנה לחלוק את גורל היהודים האחרים מאירופה.  במקום להיות מועמסת כבקר בקרונות לסוסים חתומים במרץ 1943 ומובלת לבתי המטבחיים בפולין, אותה היהדות בשנים 1948 ו1949, בצורה מודעת ורצונית עלתה על אוניות שהובילו אותה הפעם אל המולדת הנוצרת מחדש, עם התקוה לבנות בה את חייה הבהירים החדשים.  בהגיעה לכאן היא עלתה על הדרך התלולה לכיוון הגשמת החובה הלאומית ההיסטורית, בהשתלבה בצורה אקטיבית בבנין וההגנה של מולדתנו הצעירה.

מי גרם למפנה המאושר בדרכים בהיסטוריה החדשה ביותר של יהדות בולגריה?  עובדה זו היא בעלת משמעות היסטורית כבירה כמו עבורנו כך גם לאנושות התרבותית.

לדעתנו, 2 גורמים הם שהביאו למהפך המאושר הזה: הצלת יהדות בולגריה מציפורני ההיטלריזם והקמת המדינה היהודית.

                                               -------------------------------------

בהגיעם לכאן הם (העולים) שוכנו ב"בית עולים" הידועים, בהם הושארו לגורלם.  אני אומר לגורלם, לא בגלל שלא היתה דאגה עבורם למתן גג לראשם ומזון, אלא דוקא להיפך. בזמנו הוצאו 33 גרוש ליום לאדם, רק למזון, השוה לפי השער דאז ל1 דולר ליום.  ב"בתי עולים" אלה העולים החדשים היו יכולים להשאר במשך שנים וזאת על חשבון הסוכנות.  אין בידינו נתונים מדויקים על הסכומים שבוזבזו וירדו לטמיון בבתי העולים הלא מוצלחים האלה.  ידוע רק בבטחה שעם הסכומים שבוזבזו שם יכלו לשכן את העולים תחת קורת גג משלהם עם הציוד הדרוש לעמל חקלאי יצרני, בנקודות שונות בארץ.  אם הסוכנות והממשלה היו מוכנים עם תוכנית כזאת, היום ב"לשכות העבודה" לא היו רשומים כל כך הרבה מובטלים ולא היינו עדים לטרגדיות מסוג אלה במעלה עקרבים, מכיון שהמקומות האלה היו מיושבים ומביאי תועלת.

נכון הדבר שמבתי העולים האלה שהיו מורידים את המורל של האנשים חסרי המעש, יהדות בולגריה, חרוצה, ערנית ובעלת הכרה, יחסית מהר השתדלה להתרחק ולבנות את חייה העצמאיים במדינה.  אך, בגלל שהושארו לעשות זאת ללא הדרכה, הרוב הגדול מהם נבלעו בעיר.  חלק גדול מהאוכלוסיה הזאת היתה ללא מקצוע מסוים.

בהתמסרם למסחר רוכלות, תפסו כניסות לבתים ברחובות הראשיים והציעו את מרכולתם בעוד אחרים התמקמו בחנויות והחלו בפעילות תיווך מגוונת.

במהרה השר דב יוסף "עזר" להם די הרבה, בהנהיגו משטר של צנע על כל הסחורות בעלות צורך קיומי.  השוק השחור פרח.  הסוחרים מכל הסוגים ראו עצמם עם די הרבה כסף בכיסיהם וחשבו שמצאו את גן העדן של התיווך.  היהודי הבולגרי יודע לחיות.  הוא השקיע את רווחיו, בהגדילו את הוצאותיו.

כתוצאה מכל זה, העליה "הטובה ביותר" הפגינה גם ניכור כלפי המדינה.  הם ראו שכדי להרויח כסף אין הכרח לדעת עברית ולא טרחו ללמוד את השפה.

הם הסיקו שהם יכולים לשלוח את ילדיהם ללמוד ולהתחנך בבתי ספר זרים, בחושבם שבהם הם ילמדו שפות זרות והעברית איננה כל כך נחוצה להם, מבלי לקחת בחשבון שבזה הם מביאים לניכור של ילדיהם מהמדינה הזאת אליה הגיעו לא כאורחים.  ופה איננו יכולים להאשים רק את ההורים.  בתי הספר שלנו, ובמיוחד גני הילדים, לא היו מספיק במספר כדי להכיל את כל הילדים שהיו זקוקים לחינוך יסודי.

החינוך היסודי שהיה צריך להיות לגמרי חינם, מלווה בדרך כלל בהרבה תשלומים  הנלקחים בצורות שונות וכתוצאה יש לנו אחוז גבוה של ילדים של עולי בולגריה בבתי ספר זרים.  בכל זאת עד פה עבורם היה חלק יחסית.  הגיע מהפך יסודי של המבנה הכלכלי  של המדינה.  בדרכים ידועות ובלתי ידועות הארץ הוצפה בסחורות מחשיבות ראשונה במעלה.  המתווכים מצאו עצמם בקשיים ובחוסר אפשרות להפיץ את סחורותיהם ולהרוויח את הצרכים היומיים שלהם, מה עוד שבמקביל עם זה נוצרה ירידה נוראית של רמת החיים ואבטלה גדולה.  כיום  יש אלפים של המתקיימים בקושי, הגומרים את היום מבלי שיוכלו למכור את הסחורות המוצעות על ידם ואם כן יכולים לעשות זאת, התחרות מכריחה אותם לעשות זאת תמורת רווח מינימלי או הפסד, מבלי יכולת לכסות את הצרכים היום-יומיים שלהם.

רווחים שהגיעו בעזרת השר לשעבר דב יוסף נעלמו לא מזמן.  נשארו הצרכים העירוניים המוגדלים והדאגה ליום המחר.

צריך למצוא מוצא מהמצב הזה.  יש להנהיג מעבר סיסטמטי ותמידי של השכבות הלא יציבות לעבודה יצרנית.  בממוצע 12-13 אחוז מהאוכלוסיה בארץ עסוקה בייצור חקלאי, שזה מעט מאד.  ואילו העליה שלנו, הנחשבת לטובה, עסוקה בחקלאות בקושי ב6-7 אחוז, ז.א.שמבערך 40000 אנשים שעלו לארץ, רק 2000 התישבו במושבים וכמה מאות אנשים הם בקבוצים.

מספר גדול של משפחות צעירות ובעלי יכולת עבודה,  מהעליה הבולגרית מחכות שהמשבר הכלכלי יחלוף כדי להתמסר שוב לרווחים קלים.  המשבר מתעמק וזה גורם להם ליאוש.

בהתנערם מדעות קדומות, היו יכולים להיות מועילים לעצמם, כך גם למדינתנו הצעירה והחברה, אילו היו מוצאים בתוכם כוחות להתנתק מהחיים עד עכשיו, של חוסר בטחון ואי ודאות, והיו משקיעים את כוחותיהם לעמל יצרני ומכובד.

שנים על גבי שנים היינו מקבלים את פסח בתפוצות עם הברכה "לשנה הבאה בירושלים".  את זה הגשמנו.  השנה בואו נאחל לעצמנו "לשנה הבאה עבודה פוריה למען משפחתי, הציבור ומולדתי".............

 ד"ר פרחי הוזמן לביקור בבולגריה  בהיותו נשיא הועד המרכזי לידידות ישראל-בולגריה, כאורח של הועד לקשרי תרבות עם חו"ל בסופיה.  ד"ר פרחי ידוע כידיד נאמן של בולגריה העממית.  מיד אחרי המלחמה (העולם השניה) היו לו מספר פעמים הזדמנויות להגן על האינטרסים הבולגריים במספר מפגשים בינלאומיים ולספר לעולם הרחב על היחסים המצוינים שתמיד היו קימים בין העמים הבולגרי והיהודי.

עכשיו ד"ר פרחי נוסע לבולגריה  כאזרח מדינת ישראל, מגויס לרעיון לאחווה ושלום בין העמים ולידידות עוד יותר אמיצה בין ישראל לבולגריה העממית.

על המשמר בבולגרית גליון 21 – 1954

בעקבות ביקור זה פורסמו בעיתון רשמיו שהשתרעו על פני 5 גליונות, מספר עמודים בכל גליון.  אנחנו נביא כמה קטעים מרגשים במיוחד מתוך הדיווח הממצה הזה.

גליון 29 – נובמבר 1954

בולגריה בונה ומשנה פניה

קבלתי הזמנה מהוועד לקשרי תרבות וידידות עם חוץ לארץ בסופיה, לבקר בבולגריה, בה אבלה זמן מסוים ואחדש את בריאותי עם המים הרפואיים הרבים והאויר הנפלא במולדתי הראשונה.  לא יכולתי להאמין שאחרי לא יותר מ-5 שנים מאז עזבתי את בולגריה, אוכל שוב לראותה, ליהנות מיופיה, לפגוש ידידים, חברים, מכרים לראות ולהעריך את השינויים  המתרחשים בכל ענף  של החיים בה,בארץ שבה הונחו כבר היסודות של הסוציאליזם.

ללא משים הזכרונות הביאו אותי ליום בו עזבנו את הנמל בבולגריה.  המבט שלנו היה ממוסמר אל רצועת האדמה שעדין נראתה ובדרכנו לישראל כדי לבנותה ולפתחה, כולנו מבלי שנדברנו שרנו במקהלה של 4000 איש נוסעים את השיר "מולדת יקרה".  שאלנו את עצמנו:"האם נראה אותה שוב? והנה, ההזמנה האצילית של הועד שנשלחה אלי , דרך שגרירות בולגריה בתל-אביב נתנה לי את האפשרות הזאת, שנראתה לי בלתי אפשרית.

  ------------------------------------------------------------------------------------------------

גליון 34

בערב ה16 בספטמבר, מלווה במספר רב של חברים ורעים יצאתי לדרך חזרה.  שוב נפרדתי מאנשים אתם קושרים אותי חברות, עבר רחוק ודרך פוליטית שעברנו ביחד.  אחד מידידי הקרובים ביותר שאל אותי באינטימיות: אחרי שראית את ההתקדמות וההשגים של מולדתנו הסוציאליסטית הצועדת מהצלחה להצלחה, האם אינך מצטער שעזבת אותה?

עניתי לו:  אני מרגיש שביעות רצון וגאוה שמולדתי הראשונה מתקדמת בצעדי ענק, אך הגורל שלנו הוא לפתח עוד ועוד ולדחוף את מולדתנו החדשה גם בדרך הקדמה וההצלחה, כשבו זמנית אנו מחזירים לעמנו שבע התלאות, המפוזר ב4 קצווי תבל את אותם תנאי היסוד אותם אבד במשך אלפי שנים – אחידות טריטוריאלית, שפה משותפת, עבר היסטורי משותף וכלכלה משותפת.

מאת דר" פרחי (נשיא הועד המרכזי לקשרי ידידות ותרבות בין ישראל ובולגריה העממית)

קטע ממאמר בעל-המשמר בבולגרית גליון 17 1954

נימוסיו הטובים דחפו אותו להכרה כוללת של מולדתנו הקטנה, שמאמציה ההירואיים להתגבר על הקשיים הקימים ענינו אותו מאד.  אני ראיתי כחובתי הנעימה להראות לו את כל קצוי הארץ כמו גם את כל צורות ההתישבות בה.  יחד אתו בקרנו בהרבה קבוצים, מושבים ומושבים שתופיים.  הקפנו לרוחב ולאורך את ארצנו היפה.

בזכרוני ישאר הביקור שלנו בקבוץ הגבול דן, בגליל העליון, בו התקבל על ידי הקבוצניקים בהתלהבות עצומה.  בקרנו  בקבוץ ביום ששי לפני שבת.

נערים ונערות חזרו מעבודת השדה, מחויכים ושמחים.  מר בוגדנוב צילם אותם.  כשהתאספנו כולנו בחדר האוכל הנרחב, הם גילו רצון שהשגריר יוצג  בפניהם.  הסברתי לנוכחים, כמה מאות חברי הקבוץ, את מטרת הביקור שלנו.

אמרתי להם שבבולגריה ישנו הביטוי:"כשהיהודים יחזרו מהקציר", שהשתמשו בו כשמדובר במעשים בלתי ניתנים לבצוע.  חשבו שיהודים אף פעם ובשום מקום לא יקצרו וכמשתמע מכך, לעולם לא יחזרו מקציר.  בקשתי ממר בוגדנוב שימסור לעמו שהבלתי אפשרי נהיה אפשרי ושהיהודים בארצם חיים מעבודתם, קוצרים וזורעים לבדם ואחרי עבודה מאומצת ביום שומרים בלילות על גבולות מולדתם היקרה.